תולעת הפארק - רוצחת הכלבים השקטה

 
תולעת הפארק –רוצחת הכלבים השקטה
מאת: ד"ר מאי (מייקי) גורביץ, ד"ר אמיר בק "נחלת החי".
בוודאי לא פעם נתקלתם בשמה החביב יותר של התולעת הזו "תולעת הפארק". אצל הוטרינר, בפארק הכלבים או תוך כדי שיחת חולין עם הבעלים של הכלב השכן. אבל מכל אחד שמעתם משהו אחר... אחד אומר שהתולעת היא המצאה של וטרינרים כדי להרוויח כסף והטיפול כנגדה מיותר, אחר אומר שהכלב של החבר שלו נדבק בתולעת ומת בפתאומיות. למי להאמין? הגיע הזמן לעשות סדר בבלאגן!
שמה המדעי של תולעת הפארק הוא "ספירוצרקה לופי". "לופי" מהמונח הלטיני "לופוס = זאב".
התולעת התגלתה בארץ לראשונה בשנות השמונים של המאה הקודמת אצל כלבים שנהגו לטייל בסביבת הפארק הלאומי ברמת גן ומכאן שמה. יש הטוענים שהתולעת הגיעה לארץ דרך יבוא של כלבים מדרום אפריקה. אך אל תתנו לשם זה להטעות אתכם, התולעת נמצאת לא רק בפארקים אלא בכל מקום ובעיקר באזור מרכז הארץ .
 
לתולעת מחזור חיים דו-פונדקאי. את תחילת דרכה עושה התולעת כביצה אשר מופרשת בצואתם של כלבים הנגועים בתולעת. הביצה, בגודל זעיר של כמה מיקרונים בלבד, נאכלת ע"י חיפושית קטנה ממשפחת ה"זבליות" ומתפתחת בתוכה לזחל. החיפושית הקטנה ממשיכה בחייה כרגיל ואוספת במרץ רב גללים של "זבל" כגון צואת כלבים, מזון. היא לא תארה לעצמה כאשר החלה בעבודתה הבוקר שטופי, הכלב של השכן, יצא היום לטיול הגורלי בחייו. והינה, ברגע אחד לא צפוי, חשך עליה עולמה.

"טופי מה אתה אוכל?! אסור! כלב רע! שוב הוא אכל איזה "זבל" מהרצפה... גועל נפש! מי יודע מה זה?".

 
 
מרגע זה מתחיל מסע ארוך של כ 5 חודשים אשר במהלכו עוברים על הזחל של תולעת הפארק שלבים שונים של התפתחות. בתחילת דרכו מתחפר הזחל ברירית מערכת העיכול של הכלב ומגיע למחזור הדם. הוא נסחף עם זרם הדם ומגיע לתחנה הראשונה שלו – אבי העורקים. זהו כלי הדם הראשי אשר דרכו מוזרם הדם מהלב אל כל אברי הגוף. הזחל מתחפר בדופן אבי העורקים בה הוא גדל ומתפתח. במקרים רבים מצליח הזחל להעביר כך את זמנו במשך כשלושה חודשים. אך התחפרות הזחל פוגעת בדופן העורק הראשי ויוצרת אנוריזמות – שקעים המחלישים את הדופן. לעיתים, פגיעה זו כה חמורה עד שדופן אבי העורקים אינה עומדת בלחצים המופעלים עליה ונקרעת באופן פתאומי וללא סימנים מקדימים. התוצאה של אירוע מסוג זה היא דימום מסיבי לבית החזה ומוות אקוטי תוך מספר דקות.

אבל בואו נחזור לזחל שלנו אשר הצליח במשימתו וכעת הוא בשל לעבור לשלב החשוב בחייו – גיל ההתבגרות. לצורך כך עליו להגיע לוושט – הרי הוא צינור הבליעה המוליך מזון לקיבה. למזלו של הזחל, אך לצערו של טופי הכלב שלנו, אבי העורקים ממוקם בקרבת הוושט ובמירב הפעמים המסע מסתיים בהצלחה. לעיתים נדירות יחסית , התולעת עלולה "להתבלבל" ולנדוד לעמוד השדרה. שם היא מתחפרת והורסת את מח השדרה. הדבר מתבטא בכאבים עזים ושיתוק בלתי הפיך, לרב של פלג הגוף האחורי. במצב כזה הכלב האומלל נותר נכה ללא יכולת לעמוד או ללכת ולעיתים אף ללא יכולת לשלוט בצרכיו.

כעת, לאחר שחדר לתוך דופן הוושט, הופך הזחל לתולעת בוגרת באורך אשר עשוי להגיע עד ל כ- 8 סנטימטרים אשר בשלה להתרבות ולהטיל מאות ביצים קטנטנות אשר יופרשו דרך מערכת העיכול של הכלב ויצאו לאוויר העולם בצואתו החביבה כל כך על החיפושית הזבלית שתוארה קודם. גופו של הכלב יוצא למלחמה בתולעת ושולח תאים רבים לאזור במטרה לחסלה. אך כל נסיונותיו כושלים ובמקום מחבואה של התולעת מתפתחת גרנולומה (מסה דלקתית) אשר מפריעה לבליעה של הכלב, גורמת לריור מוגבר והקאות אשר מובילים להתייבשות ואף עלולים לגרום לדלקת ריאות שאיפתית. במשך הזמן עשויה גרנולומה זו להפוך לגידול סרטני ממאיר אשר שולח גרורות למקומות שונים בגוף כולל הריאות. במקרה כזה הסיכויים להציל את הכלב קלושים ביותר.

למזלו הרב של טופי, בעליו אשר מטפל בו במסירות, הגיע לטיפול שיגרתי אצל הוטרינר. במסגרתו קיבל טופי טיפול כנגד תולעת הפארק אשר בהמלצת הרופא ניתן לו בצורה סדירה כל 3 חודשים לפחות. כאן חשוב לציין כי הטיפול כנגד תולעת הפארק אינו חיסון שמקנה הגנה לתקופה ארוכה, אלא טיפול אשר הורג את התולעת לפני שזו מספיקה לבצע את זממה וזו הסיבה שיש לחזור עליו בתדירות גבוהה יחסית. מחקרים מראים שלמרות שהסיכוי להדבקה בתולעת שווה בין כלבים מטופלים ללא מטופילם, הסיכוי להציל כלב שמטופל באופן סדיר גבוה לאין ארוך.

אז איך יודעים אם הכלב שלנו נדבק בתולעת הפארק? התשובה לשאלה זו מורכבת מכיוון שגורמים שונים עשויים להביא לסימנים קליניים הדומים לאלו של תולעת הפארק. בנוסף, הבדיקות הפשוטות יותר שניתן לבצע אינן ספציפיות ותלויות בשלב מחזור החיים בו נמצאת התולעת בגוף הכלב.

אחת הבדיקות שניתן לבצע הינה בדיקת הצפת צואה בה מנסים לאתר את ביצי התולעת תחת מיקרוסקופ. אך בדיקה זו בעייתית מאוד מכמה סיבות. ראשית, כאשר ההדבקה טריה יחסית יתכן שלא נראה ביצים בצואה מפני שהתולעת הבוגרת עדיין לא החלה בתהליך יצור הביצים. שנית, בשלבים מאוחרים של הסינדרום בהם הגרנולומה בוושט הופכת לגידול סרטני התולעת למעשה אינה קיימת עוד ברקמה ולכן לא נראה ביצים בצואה. בנוסף, מכיוון שהפרשת הביצים בצואה אינה רציפה לאורך הימים, יתכן שדגימת הצואה שלנו תיהיה נקיה מביצים למרות הדבקה.בדיקה פשוטה נוספת שניתן לבצע הינה צילום רנטגן של בית החזה. במקרים מסויימים ניתן לחשוד בגרנולומה כאשר רואים אזור בעל אטימות גבוהה יותר בוושט הטורקלית הקאודלית (בבית החזה) על רקע אונות הריאה המאווררות. אך לעיתים גרנולומות אלו קטנות ולא נראות בבירור בצילום.

לאור הבעיתיות של הבדיקות שתוארו, השיטה המועדפת כיום לאיבחון של נגיעות בתולעת הפארק הינה אנדוסקופיה. במהלך פרוצדורה זו אנו מכניסים צינור דק עם מצלמה בקצהו לתוך הוושט. המצלמה משדרת תמונה למוניטור בו ניתן לראות בבירור את רירית הוושט וכך, כמו במקרה של סנופי שהגיע אלינו, ניתן היה לראות גרנולומות לאורכה.
בקיצור, ההמלצה היא חד משמעית. לטפל לטפל לטפל ולא לזלזל! זריקה אחת קטנה כל 3 חודשים יכולה למנוע כל כך הרבה.


לשאלות בנושא תולעת הפארק או נושאים אחרים ניתן לפנות אילנו :
המרכז הוטרינרי "נחלת החי"
קיבוץ גלויות 11, ראשון לציון
טל: 03-9569863
במקרי חירום